גזר דין בתיק ת"פ 4318-09-09

1.         נגד הנאשם שבפניי הוגש כתב אישום בו יוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 380 + 382 (ג) לחוק העונשין,  תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.         בישיבת יום  15/2/10, בעקבות הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, תוקן כתב האישום באופן  שחלק מהעובדות שפורטו בכתב האישום המקורי נמחקו כליל וחלק אחר שונו. לאחר תיקון  כתב האישום וכחלק מההסדר הדיוני הודה  הנאשם בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן,  היינו בכך שבתאריך 22/3/09 תקף את אשתו, הגב' נ. ד (להלן: "המתלוננת") ע"י  כך שנתן לה מכות בראש, קילל אותה בקוראו לה יא זונה, שרמוטה וגרר אותה בשערותיה מחוץ לבית וכתוצאה מכך  נגרמו למתלוננת  המטומה קלה באצבע יד שמאל ושריטות במצח ובשפה העליונה.

             ראוי לציין שבעקבות  תיקון כתב האישום לא חל שינוי בהוראת החיקוק בה הואשם  הנאשם.

            בעקבות הודאתו כאמור, הורשע הנאשם בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן.

3.         לאחר שהורשע ובטרם  טענו הצדדים לעונש, הופנה הנאשם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר לא מחייב בעניינו. ראוי לציין שההפנייה לשירות המבחן, לאחר הרשעתו של הנאשם, היתה חלק מההסדר הדיוני.

4.         בתאריך 1/6/10 ניתן תסקיר בעניינו של הנאשם. התסקיר מבוסס על שתי שיחות שערכה קצינת המבחן עם הנאשם, שיחה אחת שהיא ערכה עם המתלוננת ועל אינפורמציה שהתקבלה מעמותת אפש"ר.

            בתסקיר מפרטת קצינת המבחן את נסיבותיו האישיות של הנאשם ואת הרקע לביצוע העבירה - התמכרותו לטיפה המרה כבריחה מהתמודדות עם הקשיים שתוארו בתסקיר ואשר בשל צנעת הפרט אינני מפרטם כאן. כן מציינת קצינת המבחן בתסקיר את המניע להגשת  התלונה ע"י המתלוננת - רצונה להציב  לנאשם גבול ברור וחד משמעי על מנת שהוא יפסיק לשתות אלכוהול ויפנה לקבלת טיפול - את נכונותו של הנאשם להתגייס לטיפול בדפוסי התמכרותו  לאלכוהול ואת רצונם של בני הזוג להמשיך ולחיות יחד. לאור כך ממליצה קצינת המבחן להעמיד את הנאשם בפיקוח של שירות המבחן למשך 18 חודשים ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של  140 שעות. כל זאת ללא הרשעתו בדין. כאן המקום לציין שקצינת המבחן  כנראה לא היתה מודעת  לכך שהנאשם כבר הורשע, כחלק מההסדר הדיוני וכי, לכן, לא היה מקום להמליץ שלא להרשיעו אלא, לכל היותר, להמליץ לבטל את הרשעתו.

5.         בישיבת יום 14/6/10, שהיתה קבועה לטיעונים לעונש לאחר קבלת התסקיר, הביעה  ב"כ המאשימה הסכמה  להמלצת שירות המבחן להטיל על הנאשם צו מבחן וצו של"צ אולם התנגדה  לביטול הרשעתו, זאת משום שלטעמה  המקרה שבפנינו  אינו עומד בקריטריונים של הלכת תמר כתב. ב"כ המאשימה גם עתרה  להטיל על הנאשם, בנוסף לצו המבחן ולצו השל"צ, גם מאסר על תנאי ולחייבו בחתימה על התחייבות כספית.

            הסניגור, לעומתה, נאחז בהמלצת קצינת המבחן ולמרות  שבדיקת האפשרות לביטול הרשעתו של הנאשם לא היתה חלק מההסדר הדיוני, ביקש לקבל את המלצת קצינת המבחן, זאת מהנימוקים  אותם פירט בטיעוניו.

6.         לאור בקשת הסניגור לבטל את הרשעתו  של הנאשם, אדון תחילה בעניין זה.

ככלל, כאשר ביהמ"ש מוצא כי נאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום - בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין אם לאחר שמיעת ראיות - ומעשים אלה מגלים עבירה, יש להרשיע את הנאשם בביצוע אותה עבירה. אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים . החוק מאפשר, באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1 (2) לפקודת המבחן (נוסח - חדש) תשכ"ט - 1968) או צו שירות, ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין).

            כאמור, רק במקרים חריגים לא ירשיע ביהמ"ש נאשם שלגביו מצא ביהמ"ש כי ביצע את העבירה. נשאלת השאלה מה הם המקרים בהם יטיל ביהמ"ש צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מבלי להרשיעו. שאלה זו נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נב ', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א- ד),

                        "תכליתו של סעיף 71 א. לחוק (לחוק העונשין - מ.א), כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן , ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על - פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו , אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה , מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".  

להבהרת מכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להחליט אם מן הראוי להרשיע נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, או שמא ראוי להימנע מהרשעתו והאיזון הנדרש בין השיקולים , יפים דברי כב ' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בפד"י כרך נד' חלק שלישי, עמ' 685), לפיהם,

                        "... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר , את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.  

                        כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט , הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (שם, בעמ' 690 מול האותיות א' - ג').  

            וכן דבריה בע"פ 9839/06 אסנת אלון לאופןר נ. מדינת ישראל (פורסם בת-על 2007 (4), 4546), לפיהם רק